אי-הצתה, הצתת-יתר והצתה מוטעית:
העניין המבלבל של הבנת רגשות

 ©דונה וויליאמס

קראתי ב-"Our Voice" (כרך 2, גיליון 1) מכתב למערכת על הבחנה בין רגשות. גיליתי בו עניין רב. אני יודעת שלעורך ולי ולהרבה אוטיסטים אחרים יש בעיה בעיבוד התחושות הפיזיות שלנו, ואיך הן קשורות או לא קשורות לרגשות. העורך כתב על לא לדעת איך לעבד אינפורמציה הקשורה למשמעות של רגשות. הוא כתב גם על המודעות לקשרים מסוימים בין תגובות פיזיות ורגשות.
אי-הצתה היא סוג אחד של קשרים (או היעדרם של קשרים) במוח. יש שני חלקים לאי-הצתה. חלק אחד הוא, שלא מקבלים משוב (כך שאתם לא מרגישים כלום - זה גם קשור למה שאני קוראת לו "מת-רגשית"). החלק השני הוא, שלא מתרגמים משוב פיזי למשמעות רגשית (כך שקורה לכם משהו, אבל אין לכם שם עבורו או שאתם לא יודעים מה המשמעות שלו - זה מה שאני חושבת שהעורך תיאר, ומה שיש לבעלי פול). החיים עם אי-הצתה דורשים מאמץ, אבל אם אי-הצתה היא מצב קבוע, לא חסר לכם מה שאתם לא מכירים. הבעיה הכי גדולה עם אי-הצתה יכולה להיות שאנשים לא-אוטיסטים מצפים מכם להכיר הרבה רגשות שאתם לא מתחברים אליהם.
הרבה יותר קל להיות במצב קבוע של אי-הצתה (לא להרגיש, או לא לעכל מה שאתם מרגישים) מאשר עם קשרים שמתחברים ומתנתקים או מוצפים כל הזמן. כשזה כך, זה כמו שרגע אחד אתם יכולים להרגיש, וברגע הבא אתם "מתים-רגשית". זה יכול לעשות את החיים שטוחים, מלאכותיים, עקרים, בלתי צפויים ומפחידים, ולדכא אתכם. זו הסיבה שלאדם אחד עם מצב קבוע של אי-הצתה, זה יהיה רק עניין של התפתחות, אבל לאחר, שאצלו זה כל הזמן מתנדנד, זה יכול להיות מאבק - אפילו קרב - להתמודד עם האוטיזם שלהם.
אני רוצה לדבר על שני סוגים אחרים של הצתה במוח שקשורים לרגשות: הצתת יתר והצתה מוטעית. הצתת יתר והצתה מוטעית הם מנגנונים שבהם אין לבעיה שום קשר לצפיות ה"עולם".
הצתת יתר יכולה לקרות ברמה החושית וכל אחד בוודאי מודע לרגישות יתר במגע, שמיעה, ראייה או אפילו תחושה מהממת של האני או הזולת. הצתת יתר יכולה לקרות גם ברמה הרגשית (שבשביל המוח היא למעשה רק צורה אחרת של מידע). התוצאה יכולה להיות ש"זהירות" תורגש כמו "אימה", "חיבה" תורגש כמו "התאהבות", "חוסר נחת" יורגש כמו "זעם", "שמחה" תורגש כמו "מאניה", "מצב-רוח ירוד" יורגש כמו "דיכאון", "עצבות" תורגש כמו "אבל" וכו'. אתם יודעים מה הרגשתם, אבל המוח שלכם הגביר את עוצמת התגובה הפיזית לרמה כזאת, שמקשה מאוד להתמודד עם רגשות וגורמת לכם ללמוד להיות מאוד זהירים מבחינה חברתית, פן תושפעו. גם זו הצתה שעלי להילחם בה ולהתמודד אתה, אחרת היא מכתיבה את תנאי חיי בצורה כל כך צרה, שאוכל לבטא ולהתחלק בחלק קטן מאוד של מי שאני. לפול יש גם אי-הצתה וגם תגובה רגשית מוגזמת מאוד ללא מודעות למה היא התגובה. לי יש הצתה מוטעית לחלוטין (וגם אי-הצתה גמורה) כך שאני לא מרגישה כלום, או שאין לי מושג מה אני מרגישה, או שאני יודעת מה אני מרגישה, אבל המוח שלי אומר לגופי להגיב בצורה שאיננה מתאימה בכלל למה שאני מרגישה.
הקטגוריה האחרונה שאני רוצה לדון בה היא הצתה מוטעית. הצתה מוטעית היא כאשר המוח שלכם מקבל מסר מבולבל לגמרי. זה קורה מפני שהמוח שלכם לא עיבד את ההקשר של הרגש שחשתם (כך שהוא אינו מבדיל כראוי בין רגשות שונים). העורך הזכיר את הסיטואציה של מישהו שמופיע, שאתם אוהבים אותו מאוד ושמחים לראות אותו. במקרה זה, אם אתם מרגישים חיבה עמוקה כלפי אותו אדם, גופכם עשוי להגיב בקצב לב מוגבר, נשימה עמוקה וכו'. אם המוח שלכם שמר את הנוסחה "קצב לב מוגבר + נשימה עמוקה וכו' = אימה", המוח שלכם עשוי להגיב בטעות כאילו אתם בסכנה, ועשוי לתת את כל ההודעות לאברי הגוף ולעיניים ולפנים ולקול להימנע ממקור הרגש או לברוח או לתקוף. תארו לעצמכם שמגיע מישהו שאתם באמת שמחים לראות ובאמת מושפעים רגשית ממנו ומרגישים בטחון בחברתו, אבל אתם נדחפים להפנות את מבטכם ממנו, לברוח ממנו, להעסיק את עצמכם בכל דבר שיכול להסיח את הדעת, להתנהג ברשמיות מוגזמת או לדחות אותו מעליכם. עכשיו, אם מה שאתם מרגישים זה חיבה עמוקה, או התרגשות, או שמחה, אמפתיה וכו', צורה זו של הצתה מוטעית באמת יכולה לעשות את החיים למתסכלים מאוד ויכולה לחסל את המוטיבציה לקיים מעורבות מתמשכת ועמוקה עם מישהו. אני נלחמת בצורה זו של הצתה מוטעית, לא מפני ש"העולם" מכתיב לי לעשות כך, אלא מפני שאני רוצה לחיות את חיי וליצור קשרים עמוקים וממושכים. במובן זה, אני נלחמת באוטיזם שלי. יש אנשים שיוצאים מן הארון. יש אנשים שרק יוצאים. אני עושה את שניהם. אני גאה להיות אדם אוטיסט, אבל לא אתן, מתוך רצון או פאסיביות, לאוטיזם שלי להכתיב את תנאי חיי וכיצד אחיה אותם.
אחרי שקראתי את תגובת העורך למכתב הזה על רגשות, עלה בדעתי שכל אדם אוטיסטי שעוזר לאחר להבין רגשות, צריך שיהיה מודע לווריאציות השונות של עיבוד רגשות. אני, למשל, אם אני שמחה לראות מישהו, לבי יתחיל להלום ודמי יגעש באוזניי וגופי יגיב בעוצמה כל כך חזקה, שהמוח שלי ישלח הודעות לרגליי לברוח ולעיניי להפנות את מבטן מהמקור וכו' . עכשיו, אם אני שמחה ואני מקבלת משוב מן המוח לברוח, אני אקשיב למי שצועק יותר חזק. אם לא אצעק בחזרה (במחשבה) נגד ההודעות השגויות של גופי, אז אעשה מה שהוא דוחף אותי לעשות, שזה לא מה שרציתי או מה שהרגשתי באמת.
כל מי שאין לו תנודות קיצונית כאלה בין אי-הצתה, הצתת יתר והצתה מוטעית (או צירופים שלהן) עשוי להתפלא למה אני אומרת שאני נלחמת באוטיזם שלי. כולנו אוטיסטים, אבל אוטיזם משפיע על צירופים שונים של תפקודים אצל כל אחד מאתנו. במקרה שלי, למוח שלי אכן יש קושי רב עם מידע רגשי (והמשוב הפיזי שלו). למוח האוטיסטי של מישהו אחר עשויים להיות קשיים עם שפה או קול או אור או תחושת הגוף במרחב. או שיהיו להם חלק מקשיים אלה, אבל לא אחרים. זה ממש חשוב, מפני שכל אחד שפועל למען אנשים אוטיסטיים אחרים חייב להבין שלמרות שיש לנו במשותף דברים מסוימים, ייתכן שלא יהיו לנו במשותף דברים אחרים. אני יודעת שקשה כל כך לענות למכתבים מסוג זה על רגשות ושלעיתים קרובות אפשר לדבר רק מתוך ניסיון אישי. אבל אם יש סימן כלשהו שלאדם השני יש צירופים של בעיות עיבוד ששונים ממה שיש לכם, זה יעזור אם תזכירו כמה מן הצירופים האחרים ששמעתם עליהם.